הסיפור המיוחד במינו הזה מסופר על ידי אישה שמעולם לא עזבה את עירה האהובה קראקוב.. גברת סילברינג זוכרת את השכונה שלה לפי מספרי הדלתות - בית ספרה בכתובת הזאת, בית הכנסת שלה בכתובת ההיא - אפילו את הכנסייה שאליה הייתה הולכת עם המטפלת שלה בימי ראשון. בשנת 1939, חיים של עושר וזכויות הפכו לחיים מלאי סבל ועינוי.
אורך הסרט 18:31 | פולין, קראקוב, שואה
Study Guides
פולין עד למלחמת העולם השנייה
תיאופילה סילברינג נולדה בעיר קרקוב שבדרום פולין, העיר השניה בגודלה במדינה אחרי עיר הבירה ורשה. ב-1925, שנת לידתה של תיאופילה, הייתה זו תקופת הרפובליקה הפולנית השניה, המדינה הפולנית העצמאית שהתקיימה בין שתי מלחמות העולם (1918-1939).
בימי הביניים הייתה פולין מעצמה חשובה וחזקה במזרח-מרכז אירופה (פתחו קישור למפה). עקב מיקומה המרכזי ושגשוגה הכלכלי התיישבו בה בני עמים רבים, והיא הפכה למדינה רב-אתנית. מלכי פולין גילו סובלנות כלפי המיעוטים הרבים שישבו בה. בעת החדשה הלכה פולין ונחלשה עקב בעיות רבות מבית ומחוץ. לקראת סוף המאה ה-18 (1772-1795) היא איבדה את עצמאותה, ושטחיה נחלקו בין שלוש אימפריות: רוסיה, האימפריה ההבסבורגית ופרוסיה (קישור למפה).
פולין זכתה מחדש בעצמאותה רק עם סיום מלחמת העולם הראשונה (1918), אך גבולותיה עברו עוד שינויים רבים - הן כתוצאה מחוזה ורסאי (1919), והן בעקבות מלחמות שניהלה עם שכנותיה - והתייצבו סופית רק ב-1921 (קישור למפה). לפי 'חוזה המיעוטים' שנחתם בועידת פאריס, התחייבה פולין לכבד את זכויות המיעוטים הלאומיים שלה, אשר היוו כ-30% מאוכלוסייתה.
בשנות העצמאות הראשונות התפתח בפולין מאבק ציבורי ופוליטי סביב שאלת זהותה הלאומית ואופייה של המדינה הפולנית המחודשת. במוקד המאבק עמדו שתי תפיסות מנוגדות, אשר יוצגו ע"י שני האישים הפוליטיים המרכזיים של תקופה זו: יוזף פילסודסקי, גיבורה הצבאי ומייסדה של פולין החדשה, שהיה מזוהה עם השמאל הסוציאליסטי ואשר דגל בחזרתה של פולין אל גבולותיה ההיסטוריים ובשמירה על מסורת הסובלנות כלפי המיעוטים; ורומן דמובסקי, מייסדה של מפלגת ה'אנדקים' הלאומנית-דמוקרטית והאנטישמית המזוהה עם הימין, אשר דגל בעליונות הלאום הפולני וב'פולניזציה' (כפיית השפה, החינוך והתרבות הפולניים) של המיעוטים, וביניהם גם היהודים, תוך הפרה של חוזה המיעוטים.
ב-1926 תפס פילסודסקי את השלטון בהפיכה בעזרת נאמניו אנשי הצבא, בעקבות משבר פוליטי קשה שעברה פולין ואי היכולת של הממשלה להתמודד עם המצב. הוא שלט בפולין עד למותו ב-1935. בתחילת שנות ה-30 חלה עלייה בלאומנות ובאנטישמיות בפולין עקב המשבר הכלכלי העולמי, אך כל עוד היה פילסודסקי בשלטון היהודים חשו עצמם מוגנים. לאחר מותו התחזק מאוד כוחו של הימין, ובמקביל חלה הקצנה באנטישמיות, אשר הביאה לקראת סוף שנות ה-30 לפרעות ברחבי פולין.
פולין במלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו לפולין ממערב כוחות גרמניים, אירוע שסימל את פרוץ מלחמת העולם השניה. ב-17 בספטמבר פלשו אליה ממזרח כוחות סובייטיים. הצבא הפולני, ובו גם חיילים יהודים רבים, לחם באומץ, אך ב-27 בספטמבר נפלה ורשה, ולמחרת היום נכנעה פולין. בהתאם לחוזה הנאצי-סובייטי ('הסכם ריבנטרופ-מולוטוב') חולקה פולין בין שתי המעצמות (ר' קישור למפה). הכיבוש המשותף נמשך קרוב לשנתיים אך ב-22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את הסובייטים ללא הכרזת מלחמה ('מבצע ברברוסה'), הדפו את הצבא האדום ממזרח פולין ופלשו לברית המועצות. מכאן ועד סמוך לסוף המלחמה הייתה פולין כולה כבושה ע"י הגרמנים. בתקופה זו התרחשה שואת העם היהודי – ברובה במחנות השמדה שהקימו הכובשים הגרמנים על אדמת פולין. תיאופילה סילברינג מזכירה שבתקופה זו סבלו מאוד גם הפולנים הלא-יהודים, ואכן בתקופה זו הומתו ע"י שלטון הכיבוש הנאצי גם 3 מיליון אזרחים פולנים-סלאבים (כ-10% מהאוכלוסייה).
לאחר הכיבוש הוקמה בלונדון ממשלה פולנית גולה, אשר הוכרה ע"י בעלות הברית כמייצגת החוקית של העם הפולני. בפולין עצמה קמו שתי תנועות מחתרת: 'ארמיה קראיובה' ('צבא המולדת'), ו'ארמיה לודובה' ('צבא העם') הקומוניסטית. ב-1942 יצא איש המחתרת יאן קרסקי מפולין הכבושה, ובפיו מסר חשוב לעולם כולו: בפולין מתבצעות זוועות כנגד האוכלוסיה האזרחית, והשמדה שיטתית של האוכלוסיה היהודית. על פועלו זה הוא הוכר ב-1982 כ'חסיד אומות העולם' ע"י מוסד 'יד ושם'.
ביולי 1944 פלש 'הצבא האדום' הסובייטי לפולין, ועד מרץ 1945 הושלם שחרורה מן הכיבוש הנאצי. ה-27 בינואר 1945 - היום בו הגיעו החיילים הסובייטיים למחנה אושוויץ - הוכרז ע"י עצרת האו"ם בשנת 2007 כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה".
בוועידות יאלטה ופוטסדם (אפריל-יולי 1945) נערכו דיונים על עתידה הפוליטי של פולין וסוכמו גבולותיה החדשים (ר' מפה).
פולין בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה
עד לשנת 1948 הושלם תהליך הפיכתה של פולין לרפובליקה עממית קומוניסטית, משטר שהחזיק מעמד יותר מ-40 שנה עד לנפילתו ב-1990 ולבחירתו של לך ואלנסה, מנהיג תנועת 'סולידריות', לנשיא פולין.
'השאלה היהודית' המשיכה למלא תפקיד נכבד בפולין גם אחרי השואה. שני אירועים נוספים הביאו לכך שרוב היהודים הנותרים עזבו את פולין אחרי מלחמת העולם השניה: הראשון – הפוגרום בעיר קיילצה (אפריל 1946), שבו נרצחו עשרות מיהודי שארית הפליטה על רקע עלילת דם, ושבעקבותיו קמה 'תנועת הבריחה' מפולין; והשני – הגל האנטי-ציוני והאנטישמי שהתעורר בפולין ב-1968, בעקבות הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. כנאמר בסרט, בגל זה איבד בעלה של תיאופילה, אדם סילברינג, את משרתו. בתחילת 'שואה', סרטו של קלוד לנצמן (1985), מסופר שהאנטישמיות בפולין חיה וקיימת, למרות שכמעט ולא נותרו בה יהודים.
בימינו אלה ממלאת תקופת הכיבוש הנאצי – והשואה בפרט - תפקיד חשוב בגיבוש הזהות הפולנית הלאומית החדשה. רבים מהפולנים, בעיקר הצעירים שבהם, מתמסרים לחקר העבר, להנצחת זכר קהילות יהודיות, לשיקום אתרים ובתי קברות שנחרבו, וללימוד מדעי היהדות. מצד שני, לא מעט פולנים אינם מעוניינים להתעמת עם השלכותיה של האנטישמיות הפולנית בעבר ובהווה, והם מעדיפים להתמקד בסבלו של העם הפולני בתקופת השלטון הנאצי. פרסום ספריו של ההיסטוריון הפולני-אמריקני יאן גרוס: "שכנים" ו"פחד: אנטישמיות בפולין אחרי אושוויץ", חשף בפני הפולנים פרקים מבישים מן העבר - הראשון מתקופת הכיבוש הנאצי, והשני מן התקופה הקומוניסטית. הספרים חוללו סערה ועוררו דיון ציבורי נרחב בשאלת יחסי פולנים-יהודים ומשמעותם.
בקישורים הבאים תמצאו מאמר של ההיסטוריון דניאל בלטמן, "חשבון הנפש הפולני והמבט היהודי", הרצאה מצולמת של ויטולד מדיקובסקי (בעברית) בנושא "הפולנים והשואה: מודעות, זיכרון ומחקר", וכמו כן ראיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה הייגלונית בקראקוב על החיים היהודיים בעיר לפני, בזמן ואחרי השואה, ועל העניין הגובר בתרבות ובהיסטוריה יהודית בקרב צעירי פולין בימינו .
יהודי פולין
ההיסטוריה של יהדות פולין מתחילה כבר במאה ה-10 לספירה, עם המתיישבים היהודים הראשונים על גדות הנהר ויסלה. בתקופת מסע הצלב הראשון (1096-1099) חל גידול משמעותי, עקב בריחת יהודים רבים מן הפרעות בגרמניה מזרחה. מסוף ימי הביניים ועד לשואה הייתה קהילת פולין מן הקהילות היהודיות הגדולות באירופה ובעולם כולו. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בפולין כ-3.3 מיליון יהודים, ורבים נוספים בתחומי 'פולין ההיסטורית' שבמזרח.
לאורך מאות שנות הקיום היהודי בפולין התפתחו יחסים מורכבים בין יהודים לפולנים, שבהם שמשו בערבוביה גילויי סובלנות ועוינות. בעת החדשה החלו היהודים משתלבים בחברה הפולנית. חלקם הפכו, בהשפעת תנועת ההשכלה, למשכילים ולבעלי מקצועות חופשיים, ותרמו רבות למודרניזציה של פולין ולתרבותה. רבים מהם היו פטריוטים נלהבים, והצעירים שבהם התגייסו לצבא הפולני והשתתפו במרידות נגד שלטון האימפריה הרוסית. תקופת 'הרפובליקה השנייה' היתה תקופת פריחה תרבותית בפולין, ובה הגיעה ההשתלבות היהודית לשיאה. פולין היתה מרכז של פעילות פוליטית יהודית ('הבונד' הסוציאליסטי, 'החלוץ' הציוני ועוד). בתקופה זו שאפו יהודי פולין לאוטונומיה לאומית, אך שאיפה זו נכזבה עקב עליית כוחם של הלאומנים הפולנים ('האנדקים').
משפחתה של תיאופילה סילברינג היא דוגמה למשפחה יהודית משולבת, והיו רבות כמותה בקהילה היהודית בקראקוב, עיר הולדתה ומגוריה. בתחילת הסרט היא מפריכה את הדעה המקובלת, שהמושג "יהדות פולין" הוא שם נרדף ל"יהדות אורתודוקסית". ואמנם, לצד יהודים אורתודוקסים וחסידים רבים, היו בקראקוב גם יהודים מודרניים לא מעטים. מול ביתה שבשכונת קז'ימייז', הרובע היהודי העתיק של קראקוב (ר' מצגת), עמד בית הכנסת הרפורמי הגדול (והראשון בהיסטוריה) 'טמפל', שאליו הלכו הוריה בשבתות ובחגים (צפו בסרטון).
אחרי כיבושה של פולין ב-1939, הפכה קראקוב לבירת אזור הכיבוש הצבאי הגרמני 'הגנרל-גוברנמן' (ר' מפה). הנס פרנק, ראש המנהל האזרחי הנאצי, קבע שקראקוב צריכה להיות 'יודנריין' ('נקייה מיהודים'), וב-1940 החל גירושם של יהודים מהעיר אל הכפרים שבסביבה. במרץ 1941 הוקם בקראקוב גטו, וכל היהודים שטרם גורשו – וביניהם תיאופילה, אביה ואחיה - הועברו אליו (אמה של תיאופילה נרצחה עוד קודם לכן). האב והאח נלקחו בהמשך לעבודות כפייה.
כעבור שנתיים, במרץ 1943, חוסל הגטו בקראקוב. תיאופילה נזכרת שריכזו את כולם בכיכר השילוחים, מול בית המרקחת של תדיאוש פנקייביץ', אשר נודע בעזרה הרבה שהגיש ליהודי הגטו ושהוכר בשל כך (ב-1983) כחסיד אומות העולם. משם, אחרי סלקציה, הם נלקחו למחנה הכפייה פלאשוב. בשלב זה נצלו חייה של תיאופילה בזכות התעשיין (והחסיד) אוסקר שינדלר, שלקח אותה מפלאשוב לעבודה במפעל האמייל שלו בחלק אחר של העיר. ב-1944, כשהוציא שינדלר את המפעל שלו אל מחוץ לפולין, הועלתה תיאופילה בכוח על רכבת למחנה אושוויץ (ר' אלבום תצלומים), שם הייתה קורבן לניסויים רפואיים. היא שרדה גם את צעדת המוות מאושוויץ ללייפציג, משם נשלחה למחנה הריכוז לנשים ראבנסבריק, שם שהתה עד לשחרור המחנה ע"י הסובייטים. בעדותה מספרת תיאופילה שהתנאים במחנה בגרמניה היו כה נוראים, עד שהיא וחברתה ייחלו לשוב לאושוויץ!