לילי טאובר - מזוודה עמוסת זכרונות

הוריה של לילי טאובר הכירו ונישאו בשנת 1908, בימי האימפריה האוסטרו-הונגרית ('האימפריה הדואלית'). אימפריה זו כללה חלק ניכר ממרכז אירופה, ובכלל זה אוסטריה, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, וגם חלקים מפולין, יוגוסלביה ואוקראינה של ימינו.

האישיות המרכזית בהיסטוריה של אוסטרו-הונגריה היה הקיסר פרנץ יוזף הראשון לבית הבסבורג, אשר תקופת שלטונו ארכה קרוב ל-70 שנה (1848-1916).

בשנת 1867, עם הקמתה של האימפריה הדואלית, הוכרז על הענקת שיוויון זכויות מלא ('אמנציפציה') לכל היהודים היושבים בה. לאורך תקופת האימפריה התפתחה ופרחה בה התרבות היהודית. בקרב הקהילה היהודית התפתח במקביל לכך קונפליקט פוליטי בין התומכים הרבים בתהליך ההשתלבות בחברה ובמדינה ('התבוללות') לבין תומכי התנועה הציונית החדשה, שנוסדה ע"י יהודי וינאי יליד בודפשט, תיאודור הרצל.

אביה של לילי טאובר, וילהלם, נולד בנוינקירכן שבדרום מדינת אוסטריה תחתית. קיראו על ההיסטוריה של יהודי נוינקירכן, וכן על הנצחתם בפרוייקט 'אבני המעידה' של האדריכל הגרמני גינתר דמניג.

     אמה של לילי, יוהנה, נולדה לא הרחק משם, בכפר פריין אן-דר-ראקס. לאחר חתונתם הם עברו לעיר המחוז וינר-נוישטט, שם נולדו לילי ואחיה הגדול. 

לילי נולדה, אם כן, בוינר-נוישטט בשנת 1927, כמה שנים אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה וקץ הקיסרות, ועם ייסודה של הרפובליקה האוסטרית הראשונה (1920-1938).

אוסטריה הפכה למדינה עצמאית בעקבות החלטות חוזה טריאנון (1920), חוזה השלום שנכפה על האוסטרים (כשם שחוזה ורסאי נכפה על הגרמנים) לאחר סיום המלחמה. לפי החוזה נגזר דינה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית להתפרק. על אוסטריה נאסר להתאחד עם גרמניה, וכדברי הסופר האוסטרי-יהודי סטפן צווייג  (1880-1942 ) בספרו 'העולם של אתמול', היא הייתה "המדינה היחידה בהיסטוריה שהוקמה בניגוד לרצונה".

לילי אומרת בסרט, שבילדותה היא כמעט ולא חוותה אנטישמיות. בין שתי מלחמות העולם היו יהודים רבים מעורבים בפוליטיקה האוסטרית. מנהיגים רבים בשמאל הקומוניסטי והסוציאל-דמוקרטי היו יהודים. יהודים רבים התבלטו בחיי התרבות ובחיים האקדמיים של אוסטריה, דוגמת שטפן צווייג (שהוזכר לעיל), ואבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. וינה, בירתה של אוסטריה, אשר שימשה במשך מאות שנים בית ליהודים רבים, חוותה בתקופה זו רנסנס תרבותי יהודי משמעותי.

בשנות ה-30, בעקבות עליית היטלר לשלטון, התחזקה ההשפעה הנאצית באוסטריה. בשנת 1938 השתלט הצבא הגרמני על אוסטריה ללא קרב, ואוסטריה סופחה לרייך השלישי. על האווירה בוינה אחרי ה'אנשלוס' ('איחוד' בגרמנית) קראו כאן. בתחילת הסרט מזכירה לילי טאובר "אנשים רבים לבושי מדים עם צלבי קרס על זרועם". על תולדותיו של הסמל ומשמעויותיו השונות קראו כאן.

בימים הראשונים שאחרי הסיפוח נעצרו אלפי יהודים, תוך גילויי אלימות והשפלה קשים. חייהם הפכו עד מהרה לבלתי נסבלים. רבים מהם איבדו את מקור פרנסתם. הנאצים הנהיגו מדיניות של 'אריזציה' (החרמה) של בתים ועסקים יהודיים, אשר במסגרתה הופקעה, כפי שמראה הסרט, חנותו של אביה של לילי. לילי עצמה לא יכלה עוד ללמוד בגימנסיה שלה, זאת עקב חוקי ההפרדה הגזעית שהנהיגו הנאצים באוסטריה. יהודים רבים ברחו בתקופה זו מאוסטריה והפכו לפליטים. מבין הנשארים שלחו רבים יד בנפשם.

ההידרדרות הגיעה לשיאה ב'ליל הפוגרום' - הוא 'ליל הבדולח' (9-10 בנובמבר 1938) - אשר בו נרצחו, הוכו ונאסרו יהודים רבים, הועלו באש מאות בתי כנסת, נהרסו ונשדדו אלפי בתים ועסקים של יהודים. ראו מפה עם ציון המקומות בגרמניה ובאוסטריה בהם התרחש הפוגרום, וכן אוסף תמונות של בתי כנסת שהועלו באש בוינה. אביה של לילי נעצר ע" הגסטאפו ב-10 בנובמבר ונלקח למחנה ריכוז. לילי נלקחה עם אמה ואחיה, וביחד עם שאר יהודי וינר-נוישטט הם רוכזו בבית הכנסת של הקהילה, ולאחר זמן מה הועברו לוינה, שם הם רוכזו ברובע היהודי ההיסטורי 'לאופולדשטט' (הרובע השני).  

בשנה שאחרי הפוגרום הואצו הצעדים מצד הנאצים ל'פתרון שאלת יהודי אוסטריה'. באוקטובר 1939 אירגן אדולף אייכמן, בתוקף תפקידו כ'ראש הלשכה לענייני יהודים של האס-אס' בוינה, שני טרנספורטים (משלוחים), שבהם נלקחו אלפי גברים יהודיים ל'יישוב מחדש' באזור לובלין-ניסקו שבפולין הכבושה. הוריה של לילי גורשו בפברואר 1941 לגטו אופולה שבמחוז לובלין. עד סוף 1942 חוסל הגטו, והיהודים נשלחו ממנו להשמדה במחנות בלז'ץ וסוביבור. לילי אינה יודעת לומר לאיזה מבין השניים נשלחו הוריה.

ב-1939 עזב אחיה של לילי את אוסטריה והגיע לא"י-פלסטינה המנדטורית, במסגרת העלייה הבלתי ליגאלית. עלייה זו ידועה בכינויה 'עלייה בית', ויהודים רבים שברחו מאימת הנאציזם באירופה עלו בדרך זו, עקב המגבלות שהטילו שלטונות המנדט הבריטי על העלייה בתקופה זו.

ב-11 ביולי 1939 עזבה גם לילי את אוסטריה, זאת במסגרת ה'קינדר-טרנספורט' ('משלוח הילדים' בגרמנית). במסגרת זו נשלחו (לבד, ללא הוריהם) כ-10,000 ילדים מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין לאנגליה, וכך הצליחו לשרוד את המלחמה.

רקע: אחרי 'ליל הפוגרום' הקלו הבריטים בצורה משמעותית את ההגבלות על ההגירה לאנגליה, מה שאיפשר את כניסתם למדינה של יהודים רבים יחסית, בעיקר ילדים. (הקלות אלו, אגב, כמעט ולא כללו את א"י-פלסטינה.) ביוזמתם ובסיועם של אישים יהודים בבריטניה, הולנד ומדינות נוספות הוצאו אל הפועל משלוחי ילדים מברלין (מתחילת דצמבר 1938), ומוינה (מינואר 1939). המשלוח האחרון יצא מהולנד, בדרך נס, ב-14 במאי 1940, היום בו נכנעה מדינה זו במלחמה לגרמניה הנאצית. מצ'כוסלובקיה יצאו בתקופה זו שמונה רכבות עם ילדים בקו פראג-לונדון, וזאת בעיקר בזכות פועלו האישי של ניקולאס ג'ורג' וינטון, בנקאי יהודי-בריטי צעיר ששהה בפראג בתקופת הסכם מינכן, זיהה את הסכנה הנאצית והתמסר למשימת ההצלה. המשלוח התשיעי שארגן וינטון מפראג הכבושה נועד ל-3 בספטמבר 1939, אך באופן טרגי הוא לא יצא לדרכו היות שבאותו יום הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה. אף אחד מן הילדים שהיו אמורים לצאת בדרכם אל החירות באותו יום לא שרד את השואה.

לילי הגיעה ברכבת מנמל הרוויץ' לתחנת ליברפול שבלונדון, ושם טופלו היא וחבריה ע"י אנשי מסדר 'בני ברית', ופוזרו בין משפחות מאמצות. בשתי שנותיה הראשונות באנגליה נשמר בין לילי להוריה קשר מכתבים, שנפסק בהדרגה במהלך שנת 1940. לילי שמעה לראשונה על מחנות ההשמדה רק בשנת 1945, ואז נעורה בה ההכרה שאפשר כי לא תזכה להתראות שוב עם הוריה.

צפו כאן בסרט ישראלי קצר על משלוחי הילדים מפראג, וקראו על יוזמם ומארגנם סיר ניקולאס וינטון.

בשנת 2008 הוצבה בתחנת רכבת מרכזית בוינה אנדרטה לציון יציאת הילדים במסגרת מבצע הצלה זה. אנדרטאות דומות הוצבו בתקופה זו גם בברלין ובנקודות ציון נוספות בפולין, בהולנד ובבריטניה.

אחרי המלחמה נותרה אוסטריה כבושה עד 1955, ושטחה חולק בין ארבע מעצמות הברית המנצחות: ברה"מ, ארה"ב, בריטניה וצרפת. גם הבירה וינה חולקה באופן דומה. בשנים 1948-1953 עברה וינה תהליך שיקום מקיף מהריסות המלחמה (ר' תמונה) בסיוע 'תכנית מרשל' האמריקנית. בשנים אלו גם התגבש באוסטריה המשטר הדמוקרטי החדש ('הרפובליקה השניה').

לילי שבה לוינה מבריטניה ב-1946. בימינו קיים ויכוח אם זה נכון ולגיטימי ליהודים לחזור ולחיות בארצות שנתנו ידן לשואה. הקהילה היהודית בוינה מתפתחת כיום בקצב מהיר, ולמרות גודלה הצנוע היא נחשבת לאחת הקהילות הפעילות והתוססות באירופה. קראו כאן על הקהילה היהודית של וינה בת זמננו מזווית ראייה חיובית, וכאן מאמר המציג דעה שלילית בנדון. לאחרונה גם מתנהל וויכוח בין קהילה זו לבין ישראל בשאלה "למי שייך הזיכרון של יהודי אוסטריה". לפניכם גם מצגת, בה תוכלו לראות שפע של צילומים מאתרים היסטוריים יהודיים בוינה.

במשך שנים רבות התכחשו האוסטרים לעברה הנאצי של מדינתם ולשותפותם לפשעי מלחמת העולם השניה, בהעדיפם לראות את עצמם כ"קורבנות הראשונים של הנאציזם". התכחשות זו הייתה אחד מהגורמים לקושי הרב שחוו היהודים השבים לוינה להשתלב בה מחדש ולהרגיש שייכות.

ב-25 באוקטובר 2005 נחנכה האנדרטה הראשונה באוסטריה לזכר השואה, בכיכר היהודים שבלב הרובע היהודי העתיק של וינה. האנדרטה, "ספרייה ללא שם", עוצבה ע"י האמנית הבריטית רייצ'ל ווייטריד.